הדרכים בארה"ב מנקודת מבטו של "טייס מקורקע"
ladies and gentlemen good morning this is your captain, guy oz, speaking."
welcome onboard flight 991970 with full service from zion to Jackson.
in the name of the crew & the cabin attendant, ayelet sivan- oz I wish you for having a pleasant flight..…"
כן טייס ככה אני מרגיש ואם כבר טייס אז קברניט הטיסה כמובן. מאיפה הבאתי את זה?
אז ככה:
+ הנסיעות עם הקרוואן כ"כ ארוכות שהן מזכירות יותר זמני טיסה מאשר נסיעה.
+ ברגע שאני על הכביש המהיר (בנתיב הטיסה) אני על "קרוז קונטרול" וכל המערכות של הרכב "נרגעות" - כמעט כמו "טייס אוטומטי"...
+ אני תקוע כל הנסיעה מאחורי ההגה וכל החברה מאחוריי מסתובבים – יוצאים לשירותים, פותחים מקרר, משחקים סביב שולחן...
+ כל פעם שמישהוא פותח דלת / מגירת ארון זה נשמע כמו הקליקים של תאי המזוודות במטוסים (אתם יודעים ה"קליק" הכפול והחד הזה) – כנראה מנגנון מחוזק שנועד למנוע פתיחה בנסיעה...
+ איילת – דיילת ראשית. מגישה לנוסעים המפונקים מיני תפנוקים...בסוף הטיול וככל שתעבור את תקופת המבחן של החודשיים הבאים, תהיה רשאית להתמודד על תפקיד ה"אקונומית הראשית"...
+ ברגע שאני נותן גז ובעיקר בתחילת הנסיעה, אני ממש מרגיש את כל הרכב הזה מרעיש ועם הד של עוד שנייה מתפרק – בדיוק כמו שמטוס מאיץ על המסלול טרם ההמראה...
+ אני כל הזמן מתעסק עם טרמיקות (תנועות רוח) – במקרה שלי מדובר על מצבי הרוח המשתנים תכופות של הנוסעים (גיל ההתבגרות של הילדים...ה לא להאמין...מתי זה מגמר ???).
"עפתי" על עצמי אה......במחשבה שנייה אני סוג של טייס אבל שעדיין לא המריא – מאיץ להמראה אבל נשאר על המסלול. בקיצור מעדכן את הסטטוס ל"טייס מקורקע".
אבל שלא היה ספק אני לא מתלונן. אני ובד"כ גם הדיילת הראשית (איילת) נחשפים לנופים מדהימים בהם אנחנו עוברים.
הדרך מהזאיון פארק שביוטה ועד לסולט לייק סיטי מעניינת מאד. ממש לפני סולט לייק ניתן לראות את אגם יוטה המדהים. מסביבו יישובים עירוניים וחוות חקלאיות.
בהמשך וככל שמצפינים לכיוון מדינת וויומינג הופך הנוף לירוק, הררי ודליל יותר באוכלוסייה. אפשר לראות הרבה חוות חקלאיות...
אפרופו חוות חקלאיות נזכרתי בבדיחה:
בכנס חוואים באירופה נפגשים שלושה חוואים לשיחת הכרות – ישראלי, אוסטרלי ואמריקאי.
מהון להון שואל הישראלי את האוסטרלי והאמריקאי מה גודל החווה שלהם. האוסטרלי עונה שהוא לא יודע הוא רק יכול להגיד שהוא מניע את הטרקטור בבוקר מקצה אחד של החווה ובצהריים מגיע לקצה השני. האמריקאי משיב כי גם הוא לא זוכר אבל הוא רק יודע שהוא מניע את הטרקטור בבוקר ובערב מגיע לקצה השני. הישראלי צוחק ואומר כן גם לי היה פעם טרקטור כזה.....
ואם כבר עסקינן בדרכים... משהוא על תרבות התחבורה האמריקאית:
בכבישים נוסעות משאיות ענק (לפעמים עם שלוש עגלות רתומות / נגררות), וכל מיני סוגי רכבים סטנדרטים לצד מוזרים וענתיקות.
ללא ספק חלק עצום, באופן יחסי, מהרכבים הפרטיים הנם טנדרים (track's) מהסוג היותר גדול - זה שבארץ נדרש עבורו רישיון ג' (בארה"ב נחשב לרכב רגיל).
מלא אבל מלא מהטנדרים מוגבהים, משופצרים, עם גלגלי שטח וקפיצים / בולמים עצומים...כאילו כל יום מתחרים החבר'ה פה עם השאלה "של מי יותר גדול?"...
כמובן שבכבישים גם המון "רכבי בית" (motorhome) בסגנון שאנחנו נוסעים או בצורה של אוטובוסים מפוארים המשמשים למגורים.
לכל זה יש להוסיף נגררים. אלוהים איזה כמויות של נגררים ומתקונים – סירות מנוע, אופנועי ים, רכבי שטח (כנגררים אחרי "רכבי בית"), קרוואני מגורים ענקיים, קייאקים, אופניים (אבל בכמויות פסיכיות).
נכון את הכל יש בארץ אבל פה זה כ"כ נפוץ ומקובל. כל רכב שני גורר אחריו קרוואן ואחריו סירה / אופניים/אופנועים. ממש לקנא. איזה תרבות פנאי. נראה שהם מבלים עם ציוד ואמצעים במינונים הרבה יותר גדולים ממה שאנחנו מכירים.
שיואו כמעט שכחתי דבר מדהים נוסף בכבישים– אופנועים.
אופנועים מכל הסוגים, תלת גלגלי, דו גלגלי בעיקר של הארלי - דוידסון. השיירות של הארלי דוידסון שלא נגמרות. לקנא בריבוע.
לא נראה לי שיש ל"טייס מקורקע" חלום יותר גדול מאשר להצטרף לטיול הארלי דוידסון ברחבי ארה"ב (אפילו יותר גדול מאשר לנתק מהמסלול/ להמריא).
טעימה מהתופעות הנפוצות בכבישי ארה"ב:
אז ככה:
+ הנסיעות עם הקרוואן כ"כ ארוכות שהן מזכירות יותר זמני טיסה מאשר נסיעה.
+ ברגע שאני על הכביש המהיר (בנתיב הטיסה) אני על "קרוז קונטרול" וכל המערכות של הרכב "נרגעות" - כמעט כמו "טייס אוטומטי"...
+ אני תקוע כל הנסיעה מאחורי ההגה וכל החברה מאחוריי מסתובבים – יוצאים לשירותים, פותחים מקרר, משחקים סביב שולחן...
+ כל פעם שמישהוא פותח דלת / מגירת ארון זה נשמע כמו הקליקים של תאי המזוודות במטוסים (אתם יודעים ה"קליק" הכפול והחד הזה) – כנראה מנגנון מחוזק שנועד למנוע פתיחה בנסיעה...
+ איילת – דיילת ראשית. מגישה לנוסעים המפונקים מיני תפנוקים...בסוף הטיול וככל שתעבור את תקופת המבחן של החודשיים הבאים, תהיה רשאית להתמודד על תפקיד ה"אקונומית הראשית"...
+ ברגע שאני נותן גז ובעיקר בתחילת הנסיעה, אני ממש מרגיש את כל הרכב הזה מרעיש ועם הד של עוד שנייה מתפרק – בדיוק כמו שמטוס מאיץ על המסלול טרם ההמראה...
+ אני כל הזמן מתעסק עם טרמיקות (תנועות רוח) – במקרה שלי מדובר על מצבי הרוח המשתנים תכופות של הנוסעים (גיל ההתבגרות של הילדים...ה לא להאמין...מתי זה מגמר ???).
"עפתי" על עצמי אה......במחשבה שנייה אני סוג של טייס אבל שעדיין לא המריא – מאיץ להמראה אבל נשאר על המסלול. בקיצור מעדכן את הסטטוס ל"טייס מקורקע".
אבל שלא היה ספק אני לא מתלונן. אני ובד"כ גם הדיילת הראשית (איילת) נחשפים לנופים מדהימים בהם אנחנו עוברים.
הדרך מהזאיון פארק שביוטה ועד לסולט לייק סיטי מעניינת מאד. ממש לפני סולט לייק ניתן לראות את אגם יוטה המדהים. מסביבו יישובים עירוניים וחוות חקלאיות.
בהמשך וככל שמצפינים לכיוון מדינת וויומינג הופך הנוף לירוק, הררי ודליל יותר באוכלוסייה. אפשר לראות הרבה חוות חקלאיות...
אפרופו חוות חקלאיות נזכרתי בבדיחה:
בכנס חוואים באירופה נפגשים שלושה חוואים לשיחת הכרות – ישראלי, אוסטרלי ואמריקאי.
מהון להון שואל הישראלי את האוסטרלי והאמריקאי מה גודל החווה שלהם. האוסטרלי עונה שהוא לא יודע הוא רק יכול להגיד שהוא מניע את הטרקטור בבוקר מקצה אחד של החווה ובצהריים מגיע לקצה השני. האמריקאי משיב כי גם הוא לא זוכר אבל הוא רק יודע שהוא מניע את הטרקטור בבוקר ובערב מגיע לקצה השני. הישראלי צוחק ואומר כן גם לי היה פעם טרקטור כזה.....
ואם כבר עסקינן בדרכים... משהוא על תרבות התחבורה האמריקאית:
בכבישים נוסעות משאיות ענק (לפעמים עם שלוש עגלות רתומות / נגררות), וכל מיני סוגי רכבים סטנדרטים לצד מוזרים וענתיקות.
ללא ספק חלק עצום, באופן יחסי, מהרכבים הפרטיים הנם טנדרים (track's) מהסוג היותר גדול - זה שבארץ נדרש עבורו רישיון ג' (בארה"ב נחשב לרכב רגיל).
מלא אבל מלא מהטנדרים מוגבהים, משופצרים, עם גלגלי שטח וקפיצים / בולמים עצומים...כאילו כל יום מתחרים החבר'ה פה עם השאלה "של מי יותר גדול?"...
כמובן שבכבישים גם המון "רכבי בית" (motorhome) בסגנון שאנחנו נוסעים או בצורה של אוטובוסים מפוארים המשמשים למגורים.
לכל זה יש להוסיף נגררים. אלוהים איזה כמויות של נגררים ומתקונים – סירות מנוע, אופנועי ים, רכבי שטח (כנגררים אחרי "רכבי בית"), קרוואני מגורים ענקיים, קייאקים, אופניים (אבל בכמויות פסיכיות).
נכון את הכל יש בארץ אבל פה זה כ"כ נפוץ ומקובל. כל רכב שני גורר אחריו קרוואן ואחריו סירה / אופניים/אופנועים. ממש לקנא. איזה תרבות פנאי. נראה שהם מבלים עם ציוד ואמצעים במינונים הרבה יותר גדולים ממה שאנחנו מכירים.
שיואו כמעט שכחתי דבר מדהים נוסף בכבישים– אופנועים.
אופנועים מכל הסוגים, תלת גלגלי, דו גלגלי בעיקר של הארלי - דוידסון. השיירות של הארלי דוידסון שלא נגמרות. לקנא בריבוע.
לא נראה לי שיש ל"טייס מקורקע" חלום יותר גדול מאשר להצטרף לטיול הארלי דוידסון ברחבי ארה"ב (אפילו יותר גדול מאשר לנתק מהמסלול/ להמריא).
טעימה מהתופעות הנפוצות בכבישי ארה"ב:
ושוב לרכב - בית (קרוואן / rv) שלנו:
האמת שחיי עם הקרוואן שלנו מאופיינים ביחסי אהבה – שנאה יום- יומיים.
+מצד אחד נוח שכן יש מקום לבשל, להתקלח, להתפנות, מרחב עצום לנוסעים, שטחי אחסון בלתי נגמרים...נשמע נוח נכון. באמת נוח.
+מצד שני לא הכל ורוד.
הדבר המגושם הזה רחב וגדול ולכן קשה יותר בנהיגה בעיקר ביישובים עירוניים ובמקומות חנייה,
כל יום, אבל כל יום, צריך להתעסק עם חרא - לרוקן את הביוב (לא כייף לחבר צינור ביוב במיוחד שלא תמיד זורם לכיוון הנכון...סירחון ולכלוך...), למלא מי שתייה / רחצה, לדאוג שהרכב יחנה בזווית נכונה למרות תוואי הקרקע (וזאת על מנת לאפשר זרימה נכונה של מים בתוך מערכות הרכב), מלא חלקים נשברים/ מתפרקים בתוך חלל "הבית" (חופשי מוצא עצמי בהדבקות ושיבצורים) וזאת למרות שהרכב מודל 2017...לפני שמשלב הילוך D (drive), צריך לבצע שורה של בדיקות מקדימות / צ'ק ליסט (לנתק צינור ביוב, לנתק צינור מים ולאחסן הצינורות, לוודא שכל התאים החיצוניים סגורים, לסגור "סליידים" (החלקים של הרכב שנפתחים כלפי חוץ ויוצרים מרחבים גדולים יותר – כל סגירה כזו צריך לוודא שהשטח פנוי ולא נשברים/ נתקעים כל מיני חלקים).
וזה עוד לא הכל כי בתוך הרכב צריך לבדוק שכל החלונות סגורים – גם אלו שלמעלה בגג (3) וגם אלו בצידי הרכב, כל תאי האחסון (מטבח, ארונות בגדים ואחסון ויש הרבה) סגורים, במשטחים (שולחן ,משטח מטבח, תא שירותים...) אין שום דבר שיכול לעוף (יש המון ציוד – בכל זאת מדובר גם על בית... ) בקיצור עבודה.
הרכב - בית שלנו:
ולסיום הבלוג האישי הזה....
חשבתי לסיים כל אזור / חוויה בהקדשת שיר. אז לאריזונה ויוטה החמות והקשוחות (כל הסיפור של "הבוקרים", רודיאו...), המתהדרות כארץ "כל האפשרויות" (כולל ירי בכל מה שזז/ הימורים...) אפשר לומר ארצות "בועטות" אני מקדיש את השיר "בצהרי היום" בביצוע של מאיר אריאל ודויד ברוזה ("ירדנו לירוחם לשתות פחית של צהריים במרכז המסחרי המאובק.......תראו תראו את ה"גארי קופרים" האלה "קלינט איסטוודים" דמי קולו, "יענו" בזים לשרב הגיע הזמן שכבר תוציאו את הלשון הארוכה שלכם מתרבות המערב"....).
לבלוג הזה ולאור היחסים המורכבים של עם המוטורהום שאנחנו נוסעים בו, אני מקדיש את השיר של ארי גורל "דבש הכל דבש" (כל יום אוהב ושונא מחדש...).
+מצד אחד נוח שכן יש מקום לבשל, להתקלח, להתפנות, מרחב עצום לנוסעים, שטחי אחסון בלתי נגמרים...נשמע נוח נכון. באמת נוח.
+מצד שני לא הכל ורוד.
הדבר המגושם הזה רחב וגדול ולכן קשה יותר בנהיגה בעיקר ביישובים עירוניים ובמקומות חנייה,
כל יום, אבל כל יום, צריך להתעסק עם חרא - לרוקן את הביוב (לא כייף לחבר צינור ביוב במיוחד שלא תמיד זורם לכיוון הנכון...סירחון ולכלוך...), למלא מי שתייה / רחצה, לדאוג שהרכב יחנה בזווית נכונה למרות תוואי הקרקע (וזאת על מנת לאפשר זרימה נכונה של מים בתוך מערכות הרכב), מלא חלקים נשברים/ מתפרקים בתוך חלל "הבית" (חופשי מוצא עצמי בהדבקות ושיבצורים) וזאת למרות שהרכב מודל 2017...לפני שמשלב הילוך D (drive), צריך לבצע שורה של בדיקות מקדימות / צ'ק ליסט (לנתק צינור ביוב, לנתק צינור מים ולאחסן הצינורות, לוודא שכל התאים החיצוניים סגורים, לסגור "סליידים" (החלקים של הרכב שנפתחים כלפי חוץ ויוצרים מרחבים גדולים יותר – כל סגירה כזו צריך לוודא שהשטח פנוי ולא נשברים/ נתקעים כל מיני חלקים).
וזה עוד לא הכל כי בתוך הרכב צריך לבדוק שכל החלונות סגורים – גם אלו שלמעלה בגג (3) וגם אלו בצידי הרכב, כל תאי האחסון (מטבח, ארונות בגדים ואחסון ויש הרבה) סגורים, במשטחים (שולחן ,משטח מטבח, תא שירותים...) אין שום דבר שיכול לעוף (יש המון ציוד – בכל זאת מדובר גם על בית... ) בקיצור עבודה.
הרכב - בית שלנו:
ולסיום הבלוג האישי הזה....
חשבתי לסיים כל אזור / חוויה בהקדשת שיר. אז לאריזונה ויוטה החמות והקשוחות (כל הסיפור של "הבוקרים", רודיאו...), המתהדרות כארץ "כל האפשרויות" (כולל ירי בכל מה שזז/ הימורים...) אפשר לומר ארצות "בועטות" אני מקדיש את השיר "בצהרי היום" בביצוע של מאיר אריאל ודויד ברוזה ("ירדנו לירוחם לשתות פחית של צהריים במרכז המסחרי המאובק.......תראו תראו את ה"גארי קופרים" האלה "קלינט איסטוודים" דמי קולו, "יענו" בזים לשרב הגיע הזמן שכבר תוציאו את הלשון הארוכה שלכם מתרבות המערב"....).
לבלוג הזה ולאור היחסים המורכבים של עם המוטורהום שאנחנו נוסעים בו, אני מקדיש את השיר של ארי גורל "דבש הכל דבש" (כל יום אוהב ושונא מחדש...).
תמשיכו לשנוא ובעיקר לאהוב כל יום מחדש את הבית הנוסע שלכם. מבחינתנו הוא שווה פי מליון כל הארלי או כל טנדר מגניב שתראו בדרך... ואיזה תמונות שעושות חשק!! יוטה אהובתנו. זאיון - טוטאל מושששש!!!!
השבמחק